<h1>ארחות חיים הלכ' קדיש סימנים א'—ח'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
אחר ישתבח בלא הפסק שום דבר אלא ענין של מצוה כגון הנחת תפילין פותח החזן קדיש שכן דרך קדיש לבא אחר קריאת פסוקים או דרשה וכתב ה"ר נתן ואם איחר והפסיק בין פסוקי זמרה לקדיש יאמר ברכו בלא קדיש. וראיה לדבר ברכו דערבית שאומרים אותו בלא קדיש אך טוב שיאמר פסוקי דתהלה לדוד או שאר פסוקים עד ג' או יותר ואחר כך יאמר קדיש שאין לשנות מנהג התפלה ובזה הקפידו הראשונים. וכן פורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמר לפניו פסוקים שלעולם לא תמצאנו בלא פסוקים לפניו אם לא לאחר גמר תפלה: והקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו העם שרובן עמי הארץ ואפילו העכו"ם מבינים בלשון ארמי ויכנעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני העמים רבים. ועל מה ששואלים למה נתקן בלשון ארמי יותר מכל שאר התפלות י"ל שזה הקדיש לא תקנוהו אנשי כנסת הגדולה אלא בימי התנאים נתקן וכדי שיבקשו כלם בלב שלם תקנוהו בזה הלשון שכלם מבינים אותו. ויש נותנים טעם אחר שלפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו בהגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים. ואנו מתפללים בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון שיבינוהו המלאכי' אפשר שיקטרגו בו כי ידעו כי אז ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקים עליהם. וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק טובה להם אם לא יחטאו אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידים לקבל שכר טוב מהם: ונהגו לומר הצבור בלחש כשפותח החזן יתגדל פסוקים דגדולה כגון ועתה יגדל נא כח ה'. גדול ה' ומהולל מאד. וכתב הרמב"ם כי כשהחזן אומר יתגדל וית' שמיה רבא כל העם אומרים אמן וכן כשאומר בעגלא ובזמן קריב עונין אמן יהא שמיה רבא בכל כחם עד ויתברך כשז"ל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך מובטח לו שהוא בן הע"הב. פי' כחו כוונתו שישים כל כונתו לענות אישר"מ ואריב"ל כל העונה איש"רמ קורעין לו גזר דינו. ואמר ר' חייא אפי' יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם כי פרעה אהרן. כתב הר"מ נ"ע וצריך החזן לומר הוא עצמו איש"רמ וכו': ואין מפסיקין בין עלמיא ליתברך דאמרינן בירושלמי ר' יהושע אשכחיה לאליהו דהוה מדבר קמיה שתין גמלין טעונין א"ל ומה הלין גמליא טעונין א"ל כלן טעונין רוגז. א"ל הני למאן. א"ל למאן דמפסיק ומדבר בין יתגדל לאמן יהא שמיה רבא ובין עלמיא ליתברך ובין ברכ' לברכה ובין ישתבח ליוצר אם לא במילי דצבורא: ונהגו הרבה בני אדם להתנועע ממקומם בעניית הקדיש וכן בעניית ברכו כשעונין ברוך ה' המבורך וכו' וכשעונין קדושה מיושב ובקדיש מעומד. ונראה שיצא להם המנהג מפסוק וינועו אמות הספים מקול הקורא או נוכל לומר טעם אחר דכתיב ויברכו את ה'. או נוכל לומר טעם אחר שכשבא אהוד אל עגלון א"ל דבר אלהים אליך והוא עומד מכסאו לשמוע דבר אלהים דכתיב ויקם מעל הכסא. ע"כ נהגו לנענע ולקום מעט על כל דבר שבקדושה: ויש בעניית הקדיש כ"ח תיבות לקיים מ"ש כח מעשיו הגיד לעמו ע"כ אמרו כל העונה אישר"מ בכל כחו פי' שיכוין בכ"ח אותיות שבו מובטח לו שהוא בן הע"הב: ואלו הכ"ח תיבות הם מאמן יהא עד דאמירן בעלמא על כן אין מפסיקין לעולם עד שיאמרו כלו. ואלו המפסיקים בבריך הוא אם יש להם טעם יביאו אותו: ובמקום אחר מצאתי שיש בעניית הקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות כמו שיש תיבות ואותיות בפסוק ראשון של תורה ובפסוק שלפני י' הדברות ועל זה סמך (בדרש) [במדרש] כל העונה אישר"מ נעשה כמו שהיה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכמי ששמע י' הדברות מפי השם לקיים מ"ש כח מעשיו הגיד לעמו. ועכ"א כל העונה אישר"מ בכל כחו ומכוין לדקדק בכ"ח אותיות שבו מובטח לו שהוא בן הע"הב ומנין אותיותיו כ"ח כמו שצריך לאומרו בכח. ולפי זה הטעם צריך שלא יאמרו ולעלמי עלמיא כי יהיו כ"ט אלא לעלמי עלמיא ית': וכשהחזן אומר יתברך כל הקהל עונים אמן. וכן כשאומר בריך הוא וכן כשאומרים דאמירן בעלמא. ואומרים אותו ז"פ בכל יום כנגד מ"ש דהע"ה שבע ביום הללתיך. והירוש' אומר כי דוד אמר הפסוק על ז' ברכו' של ק"ש שחרית וערבית. אמר רב נחשון גאון כשהחזן אומר יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן וכריעה אחרונה היא רשות וד' כריעות הללו כנגד ד' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש וכו'.
